<h1>תמים דעים להראב"ד סימן פ"ד</h1>
<h2>דף עה.</h2>
על ענין החביות אשר שאלת אם יעלה להן הכשר ביומן בשפיכת רותחין עליהם מכלי ראשון או מצנור שמימיו מקלחים. אחת לא פירשת אם החביות של עץ או של חרס אם של עץ הם די להם בשפיכת רותחין מכלי ראשון שהרי לענין חמץ בפסח רב אלפס ז"ל מפרש הגעלה לקערות בענין זה. מיהו צריך לזו הגעלה אדם בקי ומיושב להחם לו חמין הרבה כדי למלאת כל החביות בפעם ראשונה כדי שלא יגעול מקצת הכלי ואח"כ ישהה המים ממקום למקום דהוה ליה השתא כלי שני ואם תאמר ישפוך מן הכלי הראשון על כל מקום ומקום שמא יבאו בזה לידי שגגה. ועוד שצריך לשהות עליו החמין ואי אפשר בזה הענין אלא לאחר שיפשרו המים במקום אחד. וסוף דבר הרבה הוא קשה על הגעלה זו. ואם חביות של חרס הם אין להם הכשר ביומן שהרי להגעילו אי אפשר שלא מצינו הגעלה לכלי חרס שהרי אינו יוצא מידי דפנו לעולם (יערין) [ועירוי] ג' ימים מעת לעת אינו דרך הגעלה שלא מצינו הגעלה בצונן ועוד שכלי חרס הוא (אלמא) [אלא] מפני שנכנסין המים במקום היין ומבטלין טעם היין. וצנור שמימיו מקלחין נמי לא נאמר הוכשרו אלא כלים פשוטים שקילוח המים ורדיפתן שוטפין כל היין (מעלין) [מעליהן] אבל בכלי קבול שנתמלא הכלי אח"כ מה יועיל לו קלוחו ורדיפתן הלא כשהם מכונסים אין להם קלוח ורדיפה. וכך כתבתי בפי' ע"א שלי. ע"כ תשובת הראב"ד ז"ל.
